סוף, התחלה, פחד ומה שביניהם

ראש השנה ספטמבר 2018.

אני יוצאת מ"הארון", לאור, לדרך, לעולם.. עם הבלוג 'להיות אור זורח בעוצמה'

התחלה חדשה.. "כל סוף הוא התחלה חדשה.."

להסכים להיפרד מהשתיקה, מההסתתרות, מלהרגיש שאני לכאורה 'מוגנת'..

לצאת מהקונכייה שלי.. להיפרד ממנה..

לתת לפחד שבתוכי למות.

זה להסכים לגדול, להסכים להיחשף, להיראות.. להסכים שתראו אותי ותקראו את מה שיש לי לומר..

לפגוש בתוכי את מה שיש לי לומר.. והאם יש לי בכלל מה לומר ומה לשתף..

להסכים לנוע למרחבים חדשים ולא מוכרים..

אני רוצה להתעכב לרגע בפרידה..

רובינו מעדיפים להתרכז ולהשהות בהתחלה החדשה...

הסוף, הפרידה, זה מקום שאנחנו מעדיפים להזדרז בו, כי הוא לעתים כואב, לעתים מסמל את השינוי המתקרב, לעתים הוא משקף את הפחדים שלנו: פחד נטישה, בדידות, להישאר לבד..

זה מדהים ומרגש אותי לפגוש את ה'פרידה' כשאני מלווה א.נשים בתהליכי התפתחות..

אישה צעירה ומקסימה שליוויתי, הגיעה אלי שנתיים לאחר שהיא ובן הזוג שלה נפרדו. זו הייתה פרידה שלדבריה שברה אותה לגמרי. והיא לא הצליחה להתקדם בחייה מאז. היא הרגישה שאיבדה את עצמה, שאינה מרגישה מבפנים כמו שהרגישה קודם. על פני השטח, היא חייכה אל החיים, הסובבים אותה לא יכלו לראות שהיא אינה שם מבחינתה והיא הרגישה תקועה מאוד.

זה היה תהליך מרגש כל כך עבורי..

התובנות התגלו צעד צעד, מתוך האפשור לאינטימיות וקירבה בנינו להיבנות..

היה מפגש אחד, שהיווה ציון דרך משמעותי. זה היה מפגש בו שיקפתי לה שהקשר עם הבחור ההוא מת!

וזה לא שאין סיכוי שהם יחזרו וזה לא שאין אפשרות שהקשר ביניהם יתהווה מחדש..

אבל כרגע, בכאן ועכשיו, ברגע הזה, הוא מת. נגמר…

זו הייתה פגישה מטלטלת וכואבת. קירות של הכחשה התפרקו. סוף. מוות.

מאותה פגישה והלאה כמו זרימה חדשה נכנסה לחייה… זה היה מצמרר ומרגש להיות חלק מזה.. התקיעות שנבעה מחוסר היכולת שלה לקבל ולכאוב עד תום את הסוף, השתחררה.. וזה לא שהיא לא בכתה וכאבה גם קודם.. ההבדל היה בהסכמה "ללעוס, לבלוע, לעכל ולשחרר" מתוכה את חווית הסוף והפרידה ולשרוד אותה.

הפרידה משקפת לנו את הנפרדות שלנו באופן המוחשי ביותר.. ההשתוקקות הקיומית, המולדת, שנמצאת ב-DNA הקולקטיבי שלנו, בין אם במודע ובין אם בניתוק מוחלט מהאמת הזו.

ברמה האנושית היא נוגעת לנו בפחד שמא לא נהיה אהובים, שנשאר לבד בעולם..

ללא הסוף, אין התחלה.

פרידות מתרחשות בחיינו עשרות פעמים ביום, כמו מובן מאליו, לרוב, איננו נותנים את דעתנו אליהן, אלא אם כן, הן מטלטלות וקשות. לעתים החיים מזמנים לנו פרידה מטלטלת ומפתיעה על-מנת שנתעורר לחיים, "נתחיל לחיות"..

סוף והתחלה, הן בבסיס החיים עצמם והטבע.

הנשימה. אנו ממלאים את הריאות שלנו באוויר, זה חיים, זו התחלה. אנחנו מרוקנים את הריאות שלנו מאוויר, זה מוות, זה סוף.

מערכת העיכול, מתמלאת במזון והזנה,זה חיים. ומשחררת את הפסולת, זה מוות. פרידה.

העצים נפרדים מעלי השלכת. נחש נפרד מהעור שלו. פרחים מעלי הכותרת.

אלוהים מתגלה ורווח הזעיר הזה שבין השאיפה לנשיפה. רגע זעיר בו אני הכל וכלום באותו הזמן.

אני נפרדת מהפחד שלי, משמא, אני מסכימה לא לדעת, אני מסכימה להיפרד מהמוכר והבטוח, אני מסכימה לגדול. אני מסכימה להחזיק בתוכי את החיים והמוות בו זמנית.

המיכל האנושי שאני מתרחב.

האם אנחנו יכולים לחגוג את הפרידה כמו בהתחלה?

להוקיר את ההזדמנות שהיא מאפשרת לי להתחדש, A New.

להוקיר את כל מה שהיה ונלמד ונחווה. להכיר בכך שהחוויות הלאה יישארו חלק מאיתנו, גם כאשר הם אינם מופיעים בצורה גשמית בחיינו באותה צורה שהיו קודם.

זו הזדמנות להסכים להיפתח לעוד חוויות וגילויים ותנועה וגדילה..

מאחלת לכם חג של הכרת תודה, Gratitude, על מה שמסתיים, על כל מה שהיה..

ככל שתסכימו להפרד ולשחרר את כל מה שאינו מתאים ומשרת את חייכם בהווה, כך היקום יזרים לחייכם חדש מדוייק יותר ותואם יותר את מי שאתם בעכשיו.

אני מודה לכל יצורי הבריאה הנפלאים בחיי! נשים, גברים, חתולים, ילדים, עצים ועוד..

אני מודה לכל הא.נשים הנדיבים ששמו נפשם וליבם בכפות ידיי והסכימו לתת בי את חסד הליווי והתמיכה והנתינה.

ובמיוחד, הודיה לאישה המקסימה, שאפשה לי לחוות איתה 'סוף'.

שנה טובה!